העיר עדן שוכנת לחוף ים ובה נמל המשמש כציר מרכזי למעבר בין מדינות האזור.
כבר לפני שנים רבות נהגו יהודי עדן לנצל מעלה זו ולעבור למדינות הים דרך נמל עדן.
אחד האתרים המיוחדים אליהם הגיעו יהודי עדן הוא- אתיופיה.
בתחילת שנות ה-20 לערך הגיעו קבוצת יהודים מעדן לאתיופיה בעיקר דרך ג’בוטי והתישבו בערים “דיר דואה” ו-“אדיס אבבא”.
רוב היהודים שהגיעו לשם התעסקו במסחר אותו התחילה משפחתו של מורי בנין מנחם משה זצ”ל שקנתה מגרש גדול במרכז העיר אדיס שנקרא ע”ש במשפחה ”ג’יבי בנין” (מתחם בנין). במגרש זה בנו בתים משרדים ומחסנים וכן את בית הכנסת ”סוכת רחמים” אשר משמש את בני הקהילה עד היום הזה!
מרכז זה היוה לכעין מרכז קהילתי לא רק ליהודי עדן אלא כל יהודי ויהודי שהיה צריך לעבור דרך אדיס, מכך במהלך השנים
במהלך השנים, בסוף שנות ה-40 גם העדנים שהשתכנו בעיר ”דיר דואה” עברו לאדיס אבבא וחברו לבני הקהילה שם.
ע”פ עדויות שאנו שומעים מיהודי עדן שהיו שם, מספרים על כבוד גדול שרחשו להם גויי הארץ האתיופים, עד כדי כך שאם היו עומדים בתור לאיזו חנות, היו נותנים ליהודי להיות ראשון!
ואפילו הרחוב המרכזי הסמוך לבית הכנסת שהיה רחוב גדול מהמרכז ועד השוק- נקרא בשם ”ספאר בנין” ובנוסף הקהילה היתה מוכרת רישמית מטעם הממשל באתיופיה.
בסוף שנות ה-40 עבר המתחם עם תכולתו לבעלות משפחת שלום שלמיי ובית הכנסת והחצר נשארו בבעלות הקהילה העדנית במקום, בית הכנסת עצמו היה ממוקם בקומה השניה בתחילת הרחוב וכשהיו הקהל מתחילם את המזמורים של שבת כולם בקול אחד, היו הדי תפילתם הנעימה נשמעת למרחוק לאורך כל הרחוב.
באמצע שנות ה-50 עקב התחברותה של אירתריה לאדיס אבבא בתקופתו של המלך הילי סילאסי, עברו כמה משפחות מיהודי עדן השוכנים באסמרה ל-אדיס אבבא והשתכנו שם.
בתקופה זו היה עיסוקם של רוב בני הקהילה במסחר, ובין היתר בסיטונאות של בדים וכלי בית, מזון, קפה, בשמים, וכן ביצוא מוצרי עור.
בשנות ה-70 היה מספר יהודי עדן באדיס כ-200 איש כשרוב אנשי הקהילה דוברים מספר שפות והילדים מקבלים את חינוכם בעיקר בבית הכנסת ובבית.
בשנים אלו הגיעו לאדיס כ-800 איש מארץ ישראל בכדי לשמש ליועצים בממשל אתיופיה, וכן כמאמנים בצבא. בתקופה זו היתה ליהודי עדן הזדמנות ללמוד את השפה העיברית על בוריה.
בתקופה יותר מאוחרת בשנת 74 התרחשה באתיופיה מהפכה קומוניסטית נגד המלך הילי סילאסי וכתוצאה מכך עזבו רוב היהודים את אדיס, חלקם עלו לארץ וחלקם עברו ללונדון, באדיס עצמה נותרו אז כ-30 איש מבני הקהילה.
ע”פ עדותו של ציון שלום הי”ו, המאפיין הבולט ביותר ששיקף את הקהילה היה ”האחדות”, כל הקהילה כולה נהגה כמשפחה אחת גדולה מלוכדת להפליא.
אחדות זו בלטה במיוחד בשבתות כשהיו כולם באים לבית הכנסת ואחר כך כולם היו הולכים לסעוד אצל אחד מחברי הקהילה, וכך כל פעם בביתו של חבר אחר.
הכנסת האורחים היתה לשם דבר בקהילה. כל יהודי באשר הוא שנקלע לאדיס, ידע שיש לו איפה להשתכן לאכול ולשתות ובית הכנסת פעיל, ממש כמו בבית.
קידוש שם שמים מרובה היה מנת חלקו של אליהו בנין ז”ל שלו היתה החנות הכי גדולה באדיס בשם: “אלי שופ”, בערב שבת החנות היתה כמובן נסגרת ומיד בצאת שבת כבר היו עומדים בחוץ כ-200 איש לחכות עד שבעל הבית יפתח את החנות..
בשעה זו של צאת שבת היו מיד אצים רצים כמה מבני הקהילה ואחיו של אלי, הלא הם: שלמה, יצחק ובן חי, היישר מבית הכנסת לחנות של אלי כדי לעזור לו מפאת העומס של הקונים שהגיעו בבת אחת. כך היו חיי העדנים באדיס, איש את אחיו יעזורו.
מלבד עסקיו היה אליהו בנין עוסק בצרכי ציבור ומארגן פעילות לנוער ועוד.
בין נכבדי הקהילה שהיו שם: החזן מנחם שלום יעקב, החזן יוסף סעיד משה, השוחט שלמה יוסף, החזן שמואל יחיא וכן ציון סאלם, משפחת אהרון כהן, שלום כהן, ציון סג’ר מנחם, שלום וגבריאל ציון, ציון בנין, מנחם אהרוני, משה עוואד, אשר שלום, ועוד רבים וטובים. כשבראש הקהילה עמד החזן והשוחט ר’ שלמה שלמיי כשלפניו כיהן אביו ר’ שלום שלמיי.
בית הקברות היהודי שהוקם באדיס ע”י בית בנין. שופץ לפני כ- שש שנים ע”י שלום ציון הי”ו וקנזן טאלב הי”ו, ולאחרונה ביקשו יהודי אתיופיה להקבר בבית הקברות היהודי.
כיום מונה הקהילה באדיס כ-10 סוחרים ועוד כמה שמגיעים מפעם לפעם וכן כ-100 ישראלים שמועסקים שם. כמו כן כמה פעמים בשנה מגיע לאדיס ה”ה ציון שלום הי”ו ומארגן שם את עניני הקהילה ובין היתר את נושא השחיטה